טיפי ואלפי

מכירים את הרגע הזה שבו אתם מגלים שיוצר שאתם מעריצים הוא אשמאי זקן, חרמן, גס רוח, בוטה, מניפולטיבי ומטרידן? כי הרגע סיימתי לצפות ב"The Girl", סרט הטלוויזיה של רשת HBO ששודר לפני כשבוע בארה"ב ומתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לטיפי הדרן (Tippi Hedren, נ' 1930) במהלך צילומי שני הסרטים שלהם יחד: "הציפורים" (The Birds, 1963) ו"מארני" (Marnie, 1964) – ותחושת הבחילה עדיין ניכרת בי.

בסיום הפוסט הקודם שלי כתבתי שהיצ'קוק זוכה בימים אלה לעדנה מחודשת בגלל "The Girl", סרט הקולנוע "היצ'קוק" שצפוי לצאת לאקרנים בחודש הבא בארה"ב ופרויקטים נוספים. אבל אחרי הסרט שראיתי הערב כל מה שניתן לומר הוא: עוד עדנה כזאת ואבדנו.

היצ'קוק של "The Girl" (מגולם על ידי טובי ג'ונס) הוא אדם נטול חוש הומור וגם כישרונו יוצא הדופן לא עובר מסך. הוא כן מוצג כבמאי רב עוצמה, אובססיבי וקר שהופך את חייה של שחקנית מתחילה וחסרת ביטחון – הדרן (בגילומה של סיינה מילר) – לגיהינום. הוא מתואר כטייפקאסט ששמענו עליו וקראנו עליו, של הבמאי ההוליוודי שרק רוצה להכניס את שחקניותיו אסירות התודה, למיטה. היצ'קוק של "The Girl" אולי היה מואשם בפלילים אם השנה הייתה 2012.

הסיפור מתאר, כאמור, את שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם הדרן, אז דוגמנית ואם חד הורית (של מלאני גריפית), שקיבלה הזדמנות לשחק לראשונה בסרט קולנוע ועוד כזה שמביים בכיר במאי הוליווד. מעטים השחקנים המתחילים וגם הוותיקים, שהיו מסרבים להצעה כזאת. אלא שעל פי עלילת "The Girl", ההצעה התגלתה כאליה וקוץ בה: היא אמנם הקנתה להדרן מקום של נצח בפנתאון סרטי הקולנוע החשובים בכל הזמנים, אך גם גרמה לה לטראומה לכל החיים. כל כך לכל החיים, ש-49 שנים לאחר ש"הציפורים" יצא לאקרנים, הדרן מגוללת שוב ושוב את סיפור יחסיה עם היצ'קוק, בסרט הזה ובראיונות שהיא מעניקה כדי ליחצנו.

הדרן, כמו אנתוני פרקינס ב"פסיכו", כמו קים נובאק ב"ורטיגו", זכתה לתהילת עולם בזכות השתתפות בסרט של היצ'קוק, וכמוהם – נתקעה לנצח נצחים עם הדמות מאותו סרט. היא טוענת שהיצ'קוק הוא זה שקבר לה את הקריירה. אולי היא צודקת, ספרי הקולנוע מלאים בסיפורים על דמותו המורכבת, הבלתי מתפשרת והנקמנית של היצ'קוק, שלא היה מוכן לקבל לא כתשובה. אבל ייתכן גם שהיא פשוט לא הייתה שחקנית טובה; או שלא הייתה אדם חזק או עקשן מספיק בשביל הוליווד; או שהגיעה לשיאה מוקדם מידי; או שהחלה את דרכה בקולנוע בתקופה שבה הוליווד עצמה עברה מהפך בכל הקשור לשחקנים ולמשחק (אמצע שנות ה-60); אולי זה העניין הזה של מזל.

לפני שצפיתי ב-"The Girl", צפיתי שוב ב"הציפורים" – מתוך חשש שהגילויים מסרט הטלוויזיה (כמובן בהנחה שהם תואמים לאמת. מי יכול לדעת? זה סרט עלילתי והיצ'קוק בעצמו אמר שדרמה היא החיים בלי הרגעים המשעממים) יפגמו ביכולת שלי ליהנות מסרט הקולנוע שיחגוג בשנה הבאה יובל. זאת, אגב, למרות ש"הציפורים" אף פעם לא היה מהסרטים המועדפים עליי של היצ'קוק.

מסתבר שזאת הייתה החלטה נכונה. הקטע מ-"The Girl" שבו היצ'קוק מביים את הסצנה שבה "מלאני" (הדרן) מותקפת על ידי ציפורים בבית משפחת ברנר, ספק אם יאפשר לי בעתיד ליהנות לגמרי מ"הציפורים". הסיפור על הטראומה שאותה חוותה הדרן במהלך צילומי הסצנה הזאת אמנם מוכר (היא צולמה כשהיא מותקפת על ידי עורבים ושחפים אמיתיים), אולם הצפייה בצילומי הסצנה על פי עלילת "The Girl", הייתה במידה מסוימת כמו לצפות באונס. זה היה נורא.

בספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (הוצאת רסלינג), נכתב על הסצנה הזאת: "…להפתעתה של הדרן [זו] גילתה רק כאשר הגיעה אל אתר הצילום באותו יום, שהרעיון להשתמש בציפורים המכאניות נדחה, מכוון שלא היה משכנע דיו. שבעה ימים נדרשו על מנת לצלם את רצף הצילומים המצמרר הזה, אשר [בסרט] כל אורכם שתי דקות ועשר שניות בלבד. הדרן כינתה את הימים ההם "השבוע הנורא ביותר בחיי". סביב הסט נבנה כלוב הציפורים, שלמעשה הוטלו לעברה על ידי האחראים על האביזרים… השחף אשר אותו היא מכה בפנס הוא שחף דמה, ואילו מקורה של הציפור האמיתית הנושכת את ידה חסום בכיפת גומי – אך הפחד והאימה האוחזים ב'מלאני' (דמותה של הדרן) אחזו גם בטיפי…".

"האם היה יחסו האבירי של היצ'קוק לכוכבת שלו סדיסטי?", נכתב באותו ספר, "ברור לגמרי שבריאותה ובטחונה של הדרן הועמדו בסכנה. לאחר שהתמוטטה אסר עליה רופאה לחזור לעבודה, ולפיכך הופסקו צילומי הסרט למשך שבוע ימים – פעם ראשונה מזה עשרים שנה שהוכרז מצב חירום בסרט של היצ'קוק".

היצ'קוק של "The Girl" מתגלה כסוטה מין מהזן הנחות ביותר, תיאור שאני מתקשה לקבל כעובדה. גם בגלל החיבה שלי לבמאי, שבראיונות עמו מתגלה כאדם חביב בעל חוש הומור, וגם בגלל ההבנה שכדי ליצור דרמה צריך להקצין מצבים ואולי זה מה שקרה כאן. אבל אין לי שום דרך לדעת באמת אם השיחות והאירועים שהוצגו בסרט הטלוויזיה קרו כפי שהם, קרו אחרת, או לא קרו כלל.

כך למשל, על פי הסרט, היצ'קוק מנסה לנשק את הדרן בכוח ואף עולה עליה, בעודם יושבים יחד במושב האחורי של רכב ההפקה. הדרן ההמומה מגיעה למחרת ליום הצילומים, רק כדי לשמוע את היצ'קוק אומר לה: "קריר פה? את רועדת". הוא מדלקם לה שיר רווי מילים בוטות וגם לא מפסיק להתקשר אליה בערב חג המולד, כשהוא שיכור, עד שזו מנתקת לו את הטלפון.

כשהדרן, כך על פי הסרט, מבקשת יומיים חופש ואומרת לו: "לא ביקשתי [ממך] כלום במשך שלוש שנים". זה עונה לה: "אבל לקחת הרבה: לקחת כסף, לקחת תשומת לב. את לא חושבת שאת צריכה לתת משהו בתמורה?". אגב, לאורך כל העלילה הוא מכנה אותם "טיפי ואלפי" משל היו זוג אוהבים, ובשלב מסוים אף אומר לה: "הירח המלא מזכיר לי פנטזיה עלייך" ו-"אני אוהב אותך".

"The Girl" הוא סרט מעניין ומטריד, שכאמור לא ברור כמה מתוכו אמת וכמה "אמת של סרטים" – הגזמה ויצירת דרמה. עבור מרבית האנשים, בטח הבמאים, היצ'קוק הוא גאון קולנועי, יוצר בלתי ניתן לחיקוי, מורכב, ייחודי, מרתק, מלהיב ומרגש. אלא שנראה שעבור הבמאי של "The Girl" (ג'וליאן ג'רולד), היצ'קוק הוא בעיקר אדם כוחני ומתוסכל מינית. לטעמי דמותו בסרט היא חד ממדית ולכן נקודת המבט כלפיו היא נטולת רחמים. אבל קחו בחשבון שהאובייקטיביות שלי לגבי הנ"ל מוטלת בספק. כך או כך, לא נותר לי אלא לקוות שבסרט הקולנוע "היצ'קוק" זה יוצג כאדם שאולי, אולי, גם היה נחמד לשבת ולשתות איתו כוס יין.